הילדים והנוער היו שותפיו הראשונים של הרב בכרך לשיטת לימודו המיוחדת.  בליל שבועות היו יושבים בחדר האוכל המקושט בכתובות מפרי מכחולו של הרב ולומדים את מגילת רות ויחד אתם נרקמה יצירתו הראשונה –'אמה של מלכות'. אתם טווה את הדרך 'לקבלת דברי חז"ל ואגדותיהם באימה ויראה כי הם שירת הנפש אשר למקרא' (מתוך ההקדמה ל"אמה של מלכות" מהדורה ראשונה).

​

בשנת 1947 נשא לאישה את רעיתו רחל לבית טאובמן. במוסד נולדו בנותיהם צביה ויסכה ובשנת 1952 הם עלו לירושלים וקבעו בה את ביתם.

בערב שבת קודש לסדר "אם יהיה אלוקים עמדי" – תשט"ז (1955), הופיעה מודעה קטנה בעיתון "הצופה": "בן ניתן לנו" – אבא ואמא הודיעו על הולדת בנם שאול אלחנן. השמחה ששרתה בבית עם בואו של בן ואח חדש נמהלה מהר מאד בדאגה רבה. הילד שאול אלחנן אובחן כילד חולה מאד והרופאים לא נתנו למשפחה הרבה תקוה.

אבא ואמא בחרו לגדלו בבית. הם ריפדו את ימיו ולילותיו באהבה רבה ובמסירות אין קץ, ניסו להעניק לו את כל הטוב והיפה שהיה באפשרותם.

אבא משך בעול הפרנסה וניסה ככל יכולתו לעזור לאמא בבית. בשעות הלילה המאוחרות אחרי שסיים לתקן את המבחנים חלק את מצוקותיו עם אנשי התנ"ך – עם חנה ואלקנה, עם שאול ושמואל, דוד ויהונתן.

בערב שבת קודש פרשת "לך לך" תשכ"ט הופיעה מודעה קטנה בעיתון "הצופה": "וה' לקח – בננו האהוב והיקר שאול אלחנן נלקח מאתנו בלא עתו".

בשער הספר "מה בין שאול לדוד" – שיצא שנה לאחר פטירתו נכתב: "מנחת בר מצוה – לזכר בננו, יחידנו, אשר אהבנו – שאול אלחנן ז"ל – וזוהי לו מצבת חיים

שקוראים ולומדים בה הרבים – וזכרו מתלווה אליהם.

 

עם בואו לירושלים הרב בכרך לימד בבית ספר חורב, בסמינר אפרתה ובמכון הרב גולד.  לאחר מכן היה בין מקימי המכללה הגבוהה לבנות בירושלים ולימד בה תנ"ך, כמו כן לימד תנ"ך בישיבה הגבוהה "אור עציון", בישיבת מרכז הרב, בישיבה בחברון, במבשרת ירושלים ובמקומות נוספים.  

​

בשנת תשי"ד יצא לאור ספרו הראשון "אמה של מלכות", אותו הקדיש לאמו:

 

לאמי היקרה שתחי'

אשר שלחת אותי ללמוד תורה בנכר

בעודי רך ורחום לפניך.

על כן גם זו שלך היא.

 

הרב בכרך זכה להעמיד תלמידים הרבה. שבעה ספרים פרי עטו ומאמרים רבים שנדפסו בכתבי עט שונים מאפשרים גם היום לכל המעוניין להמשיך וללמוד תנ"ך על פי דרכו המיוחדת.  על כך זכה בשנת תשנ"ז (1997) בפרס ישראל לספרות תורנית.

​

על שיטתו המיוחדת סיפר הרב בכרך לכתבת עיתון "הצופה" – נעמי גוטקינד – בשיחה שערכה אתו עם צאת ספרו "מה בין שאול לדוד" (אלול תש"ל):

"השאיפה שלי להראות את התנ"ך – לתת לתנ"ך לדבר, כשהמפרשים או דברי שלי הם רק כלים לפענוח הסתומות המבליטות את היופי שבציורי הדמויות והלשון.

השלב הראשון בדרך הבנת הדברים היא ההסתכלות במה שלכאורה מוכר וישן לך – כאילו זה עתה נולד.

תוך כדי כתיבה אני מנסה לקשור את המילים למחשבות, שתהיינה המילים כחוליות המקשרות מאמר למאמר של חז"ל מבלי לחצוץ ביניהם. אני משתדל לתת לציטטות לדבר במקומי בלי לפרש אותן עצמן יותר מידי – כדי שאחרי כל ציטטה תיווצר שהות של שתיקה, בשהות הזו ישאר זמן לקורא לחשוב.

המקורות הללו -  מאמרי חז"ל אינם חדשים, הם היו מונחים תמיד בפני הקורא אבל כמו קוביות על אצטבה שאינם אומרים דבר עד שאתה בא ומניחם זה ליד זה ובונה בניין, או כמו פרחים בפיזור שצריך לקושרם בסדירה מסוימת ובעציצים מתאימים כדי לגלות מחדש את יופיים צריך לדעת להתאים את מכלול הפרושים –

כדי שהם יחד יגידו – יחד ישירו ! ".

 

בד' בסיון תשס"ב, בשעת בוקר מוקדמת – תמה שירת חייו של הרב בכרך.

​

נפרדנו בצער, ועל מצבתו רשמנו את הפסוק:

​

זְמִּרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ  (תהילים קיט, נד)

 

יהי זכרו ברוך

​