
מוסד עליה

ב- יא' בתמוז התרצז' – בהיותו תלמיד השנה השלישית בבית המדרש למורים "מזרחי" בירושלים כותב – אבא שלנו – יהושע בכרך ביומנו את הדברים הבאים:
"חֲנׂךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶנָּה" (משלי כב' ו').
"בין יתר משלי שלמה אשר נשא לנו "לדעת חכמה ומוסר להבין אִמְרֵי בִּינה"- נאמר גם הכתוב הזה.
נשגבים דברי שלמה שכולם זרע אמת מאלפים אף מחנכים, והדברים האלה אשר נאמרו כעצה אפשר לראות בם כוונה רבה, לגלות את אחד מסודות החינוך – את "הכיצד".
והוא מביא את דברי הגאון מוילנא: "לכל אדם ואדם יש דרך בפני עצמו לילך בה, כי אין דעתם דומה זו לזו ואין פרצופיהן דומים זה לזה ואין טבע שני בני אדם שווים. כי כפרצופו – חיצוניותו כן גם את נפשו וטבעו חנן האלוקים בסגולות מיוחדות לו אשר אינן בחברו וטבע זה מלווה את האדם מיום הוולדו והוא מיחד לו את דרך חייו"
החינוך- כותב אבא – תפקידו להחזיק בידו של הילד להובילו בדרכי החיים ולהגיעו לבגרות אנושית מלאה.
לכן צריך המחנך להבין בילדים/בילדות ולראות את "פרצופי" נשמותיהם ונפשותיהם של החניכים על כל פניותיהן וסגולותיהן.
מתוך דברי הגיון אלה מתגלה לפנינו תמונתו האידיאלית של המחנך.
כאן אנו מבינים את הקושי שבתפקידו ואת האחריות.
כך היא דרכו של המחנך- באחת ידו להקנות תורה וחכמה ולהאיר נתיבות החיים השונים בשלל צבעיהם. ובשניה – וזה עיקר בתוך עיקר – לדעת את נפשם של התלמידים על נכונה.
להבין את הלך רוחם של כל אחד ואחת ולפי זה לכוון את חינוכם. מידה רבה של אבהות דרושה למחנך כי מלאכת החינוך אינה מקצוע כמכונאות. יש בה במלאכת החינוך חכמה ויותר מזה "רגש" – ודוקא רגש אבהי – בלי משוא פנים – בלי קנאה המשקיף בכנות לתוך נפש הנער/ה פנימה לדעת את סגולותיו, יכולותיו ותפקיד עתידו ולפי זה להצעידו בחיים.
גדולה היא אחריות החינוך. רחבה תורתה מאד.
מצוות "חֲנׂךְ לַנַּעַר" בעצת שלמה – היא שעומדת לפנינו ודורשת הגשמה מלאה.
וכל בעל נפש המרגיש בטבעו את הדרך הזאת יחד עם החובה כלפי הזולת, כלפי החברה האנושית ובעיקר כלפי העם אשר לו תורה ומצוות וערכים רוחניים נעלים – זה יבוא ויחנך".
אחרי חמש שנים בהן עסק אבא שלנו בהוראה בבית הספר "מוריה" בתל אביב הוא הוזמן על ידי הגברת גוטספילד להיות המנהל החינוכי של מוסד "עליה".

"אנו מזמינים אותך בזה – כותבת אל אבא הגברת בתיה גוטספילד - לעבוד במוסד החינוכי "עליה" בפתח תקווה, כמרכז חינוכי.
מתפקידך יהיה להורות ולהדריך במוסד, לרכז ולפקח על עבודת המורים והמדריכים, לקבל עובדים חינוכיים ולייצג את המוסד בכל מה שנוגע לתפקידך".

את השלט שהתנוסס בשערי המוסד עִצב אבא ביד אומן והוסיף בו את המילים מתוך דברי ישעיהו הנביא:
לְהָבִיא בָנַיךְ מֵרָחוֹק (ישעיהו ס' ט').
את המחשבות הרעיונות והתובנות שלו לגבי דמותו של המחנך הראוי – אותם רשם ביומנו בקיץ תרצז' (1937) - הביא אבא אל מוסד "עליה"
בקיץ תש"ד (1944).
וכך הוא כותב אל המורים, המדריכים, וכל אלה שעסוקים היו בטיפול בילדים שהגיעו אל המוסד:
החינוך והטיפול בילדים שלנו דורשים מן האדם אשר בא לכאן – מסירות נפש ועבודה באמונה. עד שנדמה שכל כושרו של האדם לעבודה זו נמדד במידת המסירות אשר יש לו אליה...
בבואנו לתוך העבודה הזאת עלינו לזכור תמיד כי הפקדנו לגדל ולחנך ילדים אשר אין להם לא אב, לא אם ולא בית. אשר זה הם חסרים. הכשרון לחנך, הכח הזה להתעורר תמיד באהבה לילד אשר אתה לא אביו ולא אמו – אף הוא תכונה שבנפש ולא כל אדם "זוכה" לה. וגם אלה שיש להם "סגולה" זאת חייבים לעבוד הרבה להכינה ולתקנה ולחדשה כל יום וכל שעה.
לתת את לבך ואת עיניך לילד בדאגת תמיד ואהבת תמיד כל זה דורש ממך כוח מכוחות הנפש שלך ולכן טוב שקוראים לזה מסירות נפש.
ויש אשר אנחנו "מתעייפים" וסרה מאיתנו הרוח הזאת על כן עלינו להודיע זאת לעצמינו למען נדע לשוב ולהתחזק.
המוסד צריך להיות כבית לילד/ה אבל לא כמליצה בלבד.
כי המושג בית במובנו הרחב אומר הרבה מאד, הרבה יותר מאשר מיטה ללון בה או לחם לאכול ובגד ללבוש.
"גַם צִיפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָה אֲשֶר שָתָה אֶפְרׂחֶיהָ" תהילים פד' ד'

יהושע בכרך עם חניכים במוסד "עליה"
כשמדברים על "הבית" זה המקום להוסיף את אמא שלנו רחל טאובמן.
ביומן שניהל אבא בחודשים הראשונים של הקמת המוסד הוא כותב:
טז' באלול תש"ד:
"סוף סוף הגיעה רחל ט. (טאובמן) היא נכנסה לתפקידה כמנהלת משק הבית, אנו מקווים כי עתה תקל העבודה וגם תכבד. יהי רצון".
שם במוסד "עליה" הכירו אבא ואמא שלנו.

וכשאבא ואמא נשאו ב-כא' בשבט תשז' - (11.2.1947)
ילדי המוסד היו השושבינים שלהם.



אבא ואמא היו שותפים לגידולם וחינוכם של הילדים במוסד וכך כותב אבא בחודש מר חשון תש"ז:
"כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג' א')
רבים הספרים אשר נכתבו לחקר נפש הילד – כיצד ללמדו ואיך לחנכו אבל עוד לא נחקרה נפשו של הילד הזה אשר בא ממצוקות גלות הרשע – ואתה אינך יודע איך לרפא את ההרוס ולבנותו מחדש, איך להשיב לו את ילדותו הגזולה. המטרה שלנו היא לעצב את נפשו ולחשלה מחדש. לא להשכיח את אשר עבר ולבטלו כאילו לא היה. ההצלחה שלנו תמדד אם נשכיל לתת לו גם לזכור את כור יסוריו ועליהם לבנות את חומת חייו.
זכרון יסורים עלול לעשות את האדם למזלזל בחיים ובכל תפארתם אך הזכרון עשוי גם לרומם את האדם לשיא השלמות ביחוד ניתן הדבר להעשות בנפש הילד אשר עוד נשאר בה הרבה תום וטוהר.
הילדים שלנו עוד מבטיחים לנו להיות דור בריא, דור יסורים וגאולה, דור נושא עלבון ישראל בלבו מול שמש ציון המרפאה המחממת ומנחמת.
ואשרי מי שזכה להסתופף בקרבתם ולקחת חלק בבניינם בניין עם.
"הִנֵּה אָנׂכִי וְהַיְלָדִים אֲשֵר נָתַן לִי ה' לְאׂתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְרָאֵל מֵעִם ה' צְבַאוֹת הַשוֹכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ישעיהו ח' יח')
בשנת 1981 כותב אל אבא ואמא מכתב חניך לשעבר מן המוסד:
לרחל ויהושע היקרים,
... הגעתי ארצה בראשית 1945 אחר בלהות השואה, כל משפחתי הושמדה שם, טראומה זאת מלווה אותי שנים רבות. מוסד "עליה" בהדרכתך ובהנהלתך החזיר לילדים אלה את צלם האדם, את האמונה בערכי צדק ויושר לפי תורתם של נביאי ישראל שכה השכלת לשנן לנו ולהחדיר לתודעתינו.
זכורים לי היטב עד עצם היום הזה נתוחי פרקי התנ"ך והפרושים השונים שהובאו על ידך. למרות כי הצלחת לחדור לעומק, ההסברים שניתנו על ידך היו ברורים וקולעים.
משנתך היתה ברמה גבוהה ביותר שלא מצאתי לה סימוכין בכמה אוניברסיטאות.
אין לי כל ספק כי השנים 1945-1948 היוו עבורך את המבחן האמיתי. חניכים היו לך לפני ואחרי התקופה הנ"ל אבל ההתמודדות המשמעותית ביותר היה להחזיר ילדים נרדפי השואה ללא כל בסיס חינוכי לחיים נורמלים... אין לי כל ספק כי הצלחת מעל ומעבר במשימה הכמעט בלתי אפשרית זו. גם בתקופה הקשה הזו עמדה רחל רעיתך לימינך ועסקה בעניינים היומיומיים הקשים לא פחות שנאמר: "אם אין קמח אין תורה", אני זוכר אותה היטב בעבודתה ורוחש לה חיבה וסימפטיה עד עצם היום הזה...
מ. ב.

יהושע בכרך עם חניכים במוסד "עליה"



בל"ג בעומר תש"ן נערך כנס בוגרי "עליה" בפתח תקוה, וכך פונה אבא בדבריו אל הנוכחים: "ילדים יקרים".




חלק "מהילדים" שמרו על קשר עם אבא ואמא, חלקם הופיעו בביתנו או התקשרו מידי פעם.
יש מהם שהעלו על הכתב את זכרונותיהם מן העבר וישנם כאלה שבני משפחותיהם רשמו את קורות חייהם. מתוך הכתבים שבידנו אנחנו מרגישות שלכולם היתה וישנה עדיין פינה חמה בלב למוסד "עליה" ולאנשי הצוות. זכרונות טובים ונעימים מאבא ואמא שלנו מלווים את חלקם גם היום.
הם זוכרים ומזכירים את המוסד שהיה עבורם "בית" ! ומודים על הטוב שזכו לו בעת שהותם בו.
אם ישנם אנשים / נשים ששהו במוסד "עליה" בין השנים 1944-1952 המעוניינים להוסיף את זכרונותיהם באתר נשמח שיפנו אלינו.
אנחנו – צביה ויסכה – גדלנו בילדותינו במוסד "עליה".
בקיץ 1952 עזבנו את מוסד "עליה" ועלינו יחד עם אבא ואמא לירושלים.
כל השנים ההורים שלנו המשיכו לדבר על "הילדים"– כשהם מתכוונים לילדי מוסד "עליה". הם דברו עליהם באהבה, בדאגה לשלומם ובתקווה שימצאו כל אחד ואחת מהם את דרכו הטובה והמתאימה לו.
בספרו "כתבוני לדורות" מתייחס אבא לפסוק:
"וַיְהִי אׂמן את הדסה היא אסתר בת דׂדוׂ כי אין לה אב ואֵם"
מה פירוש אוׂמֵן? - שואל אבא - ומביא את הפרוש הבא:
"והנה השם אוׂמֵן כולל גם אֵם וגם אוׂמָן, כי על האוׂמֵן להתהלך עם חניכו כאֵם, ולהיות אוׂמָן בחכמת החינוך" (ר"ש מנדלקורן ב"היכל הקדש")
אבא ואמא יחד עם כל המדריכים והעובדים במוסד היו אומנים את הילדים, גידלו אותם באהבה, בתבונה וברגישות וניסו להשיב להם את
"ילדותם הגזולה".
צביה ויסכה.

צביה ויסכה עם אבא ואמא